על אנשים, חומרים ומה שבינהם
באחת הפעמים, כשהסתבר לו שאפסו הסיכויים שאחצה את הקווים ואצטרף לליגיונותיו, סיפר לי הרב מרדכי "פופיק" ארנון נישמתו עדן, סיפור שיפה לימים אלה:
רבי יונה שהיה צדיק גדול ישב בבית האסורים. חבריו הכלואים חפרו מנהרה וברחו. רבי יונה לא ברח ונשאר בתא. כשהגיע הסוהר וראה אותו יושב לא רחוק מפתח המנהרה, הפליא ברבי יונה את מכותיו. שאל אותו רבי יונה: "למה אתה מכה אותי?" ענה לו הסוהר: "ראוי אתה למכות, משום שהיה לך פתח הצלה, ואתה כאוויל בחרת לשבת בכלא" והמשיך לחבוט בו.
זה היה בוקר מוקדם של יום חג לפני יותר משלושים שנה. צעדתי בבולבאר סן ז'רמן דה פרה לכיוון כיכר מובר. הרחוב היה ריק מאדם, החנויות היו סגורות, אפילו בעלי הכלבים לא ירדו טרוטי עיניים למסלולם הקבוע. מדי פעם חלפה מכונית בנסיעה מהירה. ראיתי אותו מרחוק. קשה לטעות בזיהוי הליכתו המוכרת. כבר ניפגשנו, ללא ספק. ככל שהתקרב עלה במוחי שמו של ראש מטה פיקוד צפון. מוזר, בבולבר סן ז'רמן אני ורמ"ט צפון על מגרש המסדרים. הורדתי מיד את הרעיון המטופש להזדקף ולהצדיע לו, אבל מה שנותר ממנו היה חיוך על פני. שנינו לא עשינו עניין רב, ואיני יכול להישבע שגם על פניו היה חיוך קטן. יתכן שגם במוחו עלתה מחשבה שאני רוברט דרייפוס הצועד מולו ברחוב הריק בבקר החג וכשהתקרבתי התברר לו שאני קרון מפלוגה ד בגדוד 13. כשחלף על פני לחשתי בתדהמה "ז'אן פול בלומונדו". לא רמ"ט צפון ולא מח"ט זה היה ז'אן פול בלמונדו. רק שנינו ברחוב הרחב והריק. כמובן שלא הסתובבנו לאחור. ווטרנים לא פונים לאחור היעד הוא העתיד. כך אזכור את פגישתי עם ז'אן פול בלמונדו, שהלך אתמול לעולמו.
