Sub Stance

בחלון הרכבת / ישראל פנקס

זֶה הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת לְאֶשׁפוֹרְד, אוֹ הֶסְטִינְגְס,
אָדָם בְּאָפֹר, רָאִיתִי
רַק אֶת מַחֲצִית פָּנָיו,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַם הִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שָׁנִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִזְכֹּר.

אַחַר-כָּךְ בָּאוּ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְשֶׁמֶשׁ נִכְנְסָה
לָעֵינַיִם,
וּכְבָשִׂים אֲחָדוֹת בַּשָּׂדֶה
מִיָּמִין, שֶׁנִּרְאוּ מְרֻצּוֹת לְמַדַּי וְלֹא חֲדוּרוֹת סְפֵקוֹת
כָּמוֹנִי, וְהִמְשִׁיכוּ לָכֵן לְלַחֵךְ
עֵשֶׂב, עַד שֶׁלִּבְסוֹף גַּם הֵן נֶעֶלְמוּ.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲחֵרִים הִשְׁכִּיחוּ אֶת הָאִישׁ הָאָפֹר מִלִּבִּי.
הַצְּדוּדִית שֶׁלּוֹ נִשְׁאֲרָה חֲתוּמָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּרְתִּי בַּדְּבָרִים שֶׁפַּעַם אָמַר לִי יְדִידִי
הַצַּיָּר, שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן הוּא לְהַעֲתִיק אֶת
הַטֶּבַע, לְהִתְקָרֵב כְּכָל הָאֶפְשָׁר וְלֹא לְבַקֵּשׁ
לְמַעְלָה מִזֶּה.

דְּבָרָיו אָז עוֹרְרוּ בִּי עִנְיָן.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי עֲדַיִן מְהַרְהֵר בָּהֶם.
וְעִם זֶה רָאוּי אֲנִי חוֹשֵׁב לְהַדְגִּישׁ
כִּי בְּאָמָּנוּת הָיָה מְדֻבָּר.

מתוך הספר הרצאה על הזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.

רכבות זה מקום אחר. לחייל מחיל הים, מרושל במדי בית ונעלי פלאדיום, היה טעם טוב, לקצינה שישבה מולו והיתה עסוקה עם הניירת שלה היה את זה. משהו שמקרין נקיון, מוקפדות ותבונה. לא מתחנחנת, לא נופלת ברשת, ועם זאת, פתוחה קשובה סקרנית. כשהיה לה ברור שהוא ראוי, היא לחצה על סיכת השיער ופרשה לשניות את שערה החום החלק כמניפה, ומיד אספה אותו שוב. לפני שהיא ירדה הוא נתן לה את מספר הטלפון שלו. היא לקחה והיא תתקשר. זה התחיל אתמול, מולי ברכבת. וזה יכול להיות לכל החיים. חיילת מחומצנת ואישה גדולה עם מזוודת גלגלים עברו לאורך הקרון ויצאו ממנו לקרון אחר. אחר כך הגיע האב הצעיר עם שני בניו חובשי כיפות סרוגות ענקיות, הילדים נראו כמו נוער הגבעות. הקטן יוחאי היה מאוכזב מאוד שלא היה מקום בקומה השניה. התרפק על אביו, והקשה עליו בטענות ובשאלות, אולי יתפנו מקומות. האב הנמיך צפיות, ניסה לקרוא משהו באנגלית על מיחשוב. אביחי הגדול יצא לסיור וחזר כעבור דקות אחדות , מצא מקומות. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה עם המזוודה חזרו והמשיכו לנוע לקרון אחר. מולי התיישבה אשה כבת ארבעים, נראתה כמו עולה ותיקה מבלרוס. חנוטה בחליפה חומה. פניה העגולים, היו מכוסים בשכבת מייק אפ עבה לכיסוי עקבות מיותרים מגיל ההתבגרות, שפתיה הצרות צבועות היטב ואת עיניה הדגיש קו שחור דקיק. זוג עגילים, צמיד מוזהב. הוציאה מתיקה לוח זמנים של רכבות והתלבטה בו ארוכות. אחר כך הרכיבה משקפי שמש ואי אפשר היה לדעת לאן היא מסתכלת. מישהו אמר "ביבי". ליד הבלרוסית התיישבה תלמידת אולפנה, ששלפה סידור והחלה להתפלל. שפתיה נעו בדבקות, היא הגתה בלי קול כל מילה ומילה. מאמינה לכל מה שכתוב שם. מספר פעמים במהלך התפילה עצמה את עיניה ועשתה תנועות טקסיות שכללו נגיעה במצח והצמדת קצות האצבעות לשפתיה,ואחר כך נשקה בצד אצבעה המורה. בתום התפילה דיברה בטלפון הנייד והיה לה חיוך טוב עם שמץ מפתיע שובבי. המישהו ההוא אמר שוב "ביבי". הכרוז קרא בשם התחנה הקרובה והזכיר לנוסעים לא לשכוח את חפציהם, גם באנגלית. באחת התחנות על ספסל ישב זוג מוזר, הוא נער מכוער שנראה חולני ומרוט ,היא אישה יפה חתולית. היא התרפקה עליו כעל אפולו. הם לא הרגישו שיש מסביב עולם. ככה זה באהבה. הרכבת המשיכה בדרכה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה שוב חזרו ממשיכות במסען האינסופי מצד אחד של הרכבת לצד השני. שמעתי "ביבי". לידי התיישבה אישה בשנות השלושים לחייה, שהפיצה ריח בושם רך, שילוב של ניחוח סחלבּ חם וטלק. כל העת קראה בעיתון, בעיקר דברי רכיל על תכניות וכוכבי טלוויזיה. הטלפון הנייד שלה צלצל אבל היא לא ענתה, אחר כך הציצה לראות מי טלפן. האשה הגדולה חזרה ועברה הפעם ללא החיילת המחומצנת. מוכר כעכים הציע בייגלה חם. קניתי אחד עם מלח, לא היה חם. הכרוז בקש להכין כרטיסים לבקורת ולהניח אותם על השולחן. משהו ענה לטלפון הנייד בקול רועם, כל הקרון הקשיב לשיחה, לא היה מעניין. ניסה לתאם מועד כלשהו למשהו. אחר כך נעמד והמשיך לדבר בטלפון וירד בתחנה. על הרציף, המשיך לדבר ואז חזר ונכנס לקרון וסיים את השיחה מיוזע וכעוס. שני ילדים לבושי מדים מאחת מהפנימיות הצבאיות שוחחו בלהט. דנו במישהו, הפליאו בהשמצות ונקרעו מצחוק "הוא עוד חושב שנזמין אותו, ממטר אני לא רואה אותו" צחוק גדול. אמרו "ביבי". באלכסון אפשר היה לראות רק חצי אישה בג'ינס קרוע כהלכה, תיק אדום גדול ליד הרגל, נעל עקב. התחברה לאייפוד. התגרדה. עוד תחנה. החיילת המחומצנת והאישה הגדולה צועדות על הרציף, הרכבת מתחילה לנוע לאט, מגבירה מהירות, בדיוק אז אני מבחין על ספסל  בזוג המוזר היושב גם כאן, הוא מכוער ומרוט והיא יפה וחתולית למדי. רכבת זה מקום אחר, עם זמנים אחרים, כאלה שנעים הלוך ושוב קדימה ואחורה, ונמצאים בו זמנית בשני מקומות שונים שנראים זהים, כמו שתי תחנות רכבת משובטות, לצד שני פסים מקבילים שלא יפגשו כנראה בקרוב.