היום מלאו ארבעים שנה לאסון בית המכס העליון. לציון מועד זה ולזכר אחד עשר חברי זיכרונם לברכה, חיילי גולני הצעירים שמצאו את מותם באסון הנורא, אני מפרסם כאן סיפור קצר זה שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים ושפורסם במדור הספרותי של עיתון "הארץ" בשנת 1997. קטע מסיפור זה שילבתי בדברי האזכרה שאמרתי ליד קבר האחים בנהריה השנה. הדיאלוגים והדמויות ששמותיהם קטועים הם פרי דמיוני הקודח, כל קשר בינם לבין המציאות מקרי.
הירושימה ברמה
הלכנו והלכנו והלכנו. שעות ארוכות בנוף הבזלתי, צימצמו את מבטי החיילים לסביבה הסמוכה לגופם, אל חרטומי נעליהם הכבדות עד שתחושת סחרור שחור עירפלה. ככה אפשר היה לדפוק אותנו בלי בעיות. איבדתי קילומטר או שניים שנמחקו כלא היו, הלכתי בלי משים. הדרך וזכרה התאדו, השלוחה שהתקמרה, הזמן שחלף והעומס שהכביד כל צעד העידו שהיא הוליכה אותנו. סימנתי לגי "כנוס". גי מבוהל שילח מבטים קצרים לצדדים, מקווה שלא ראו אצלי את הפחד, כמו שסנטרו המעוך הסגיר את שלו. הצבעתי על חושה, גי אימץ את עיניו. הצבתי אותו ברתק עם המקלען והרגם, אני עם השאר באיגוף שמאלי. כמו באימונים הדפנו את הדלת ובתנועת שתי מניפות אל מרכז החדר ריססנו בקריאות "אש אש", פרקנו ובדקנו נשקים. שלוש החוליות התמקמו מחדש. נענו, פרוסים בדריכות שתיסוג שוב ושוב מפני הגעגועים למקומות אחרים.
גי לצדי, סיפר על אח של אמא שלו שנספה בשואה. אמרתי לו שאני לא מבין.
"נעשית ציני, מו".
"הדיבור הזה על הדוד שלך, שהלך בשואה, לא מתקשר לי לכלום".
ברגע שהמשפט הזה עזב אותי ידעתי שהוא לא טוב. גי לחש לעצמו דברים, כנראה בגנותי, הסיר את הקסדה וגירד בראשו.
"כשהודיעו שתקפנו והשמדנו אותם על המסלולים, הפחדת אותי שזה הסוף שלנו. אני האמנתי לך אז. איזה טיפש הייתי".
"גם עכשיו אני חושב שזה הסוף שלנו, רק שאני לא רוצה באמצע הרמה הסורית לדכא לך את הנשמה".
בה בחוליה שתיים המשיך לשיר "עודך זוכרת לילות ירח בין גלי הזהב".
"אתה שומע את בה ? עם השיר המתוק הזה ? אתה מבין ?"
גי הנהן ולא הבין.
שוב לא חמקתי מהדחף להרחיב את הסדק. "תגיד, למה לא עשו לך פלטה לשיניים ?" ושוב הוא לא כל כך הבין מה שרציתי ממנו ואיך הגענו לכאן. "אותי שלחו לבית הבריאות שטראוס ברחוב בלפור על הקירות היו תלויות כרזות 'שמור על בריאותך גזור ציפורניך' וביציאה 'מנע אש בשדות' ".
"בסוף, אני אהיה יותר ממך".
"יופי יופי".
גי נלחץ מהיופי יופי.
"היופי יופי הזה מתנשא"
"רד מזה".
"אגיע רחוק יותר".
"לבריאות".
"מה זה", נמתח קולו וקצות שפתיו התקצפו.
"אמרתי לבריאות, וחוץ מזה אתה לא צריך להיות פה, תחזור לחוליה מספר שלוש מאחור ושמור על רווחי יום".
פניו כוסו בשכבת טיפות זיעה זעירות, מילא את ריאותיו אוויר. "אתה אדם מאוד קר אתה, רואה רק את המשימה את האינטרס שלך להצליח. אבל איפה אנחנו בכל העניין הזה פה. אותנו אתה לא רואה רק את עצמך". אוזניו האדימו מאוד ומאחורי התנוכים הכבדים האפירו שאריות כתמי קצף הגילוח שיבשו ודבקו לעורו. שי מצטרף לבה "על שפת כנרת טיילנו שנינו יחדיו הו למה עוד לא הגענו לחופים הו למה".
השטח קשה וההליכה אטית. כיתת חיילים מובלת, אנשים צעירים שרצונותיהם נדחקו מפני רצון אחר והם כנועים לו ועושים את דברו בצייתנות מרירה. בתוכם בנחישות, סמוי מן העין, מרעיד מחוג – "הביתה". שוב ושוב חיפשתי דרכים ללכוד את תשומת לבם. לעזור להם לשמור על עצמם. היתה לי תחושה שככל שהם ישקעו ויתנתקו תגבר הסכנה. כאילו שהדריכות מונעת מגע והסתבכויות. גי בחוליה מספר שלוש העיר לחיילים, ניסה לשדר לי מאחור שתפס פיקוד. בשבת בדרך מהבניאס לתל אל חמרה סיכמנו שהוא יהיה בקרבתי. אמר שהוא לא מבין מה הוא עושה במלחמה הזאת. יש לו כל כך הרבה עניינים לסדר, שבכלל המלחמה לא מתאימה לו. פעם אחת עמד להתפורר. אני לא מאמין לאלה שאומרים שכשהחושים נוגעים ממש בחיים כלומר במוות, משהו חד פעמי, יפה ונקי נפתח. גי אמר שהוא לא מרוצה מעצמו. אמרתי לו שאני לא בטוח שנכון להיכנס לדברים האלה.
"תראה, כשאני מסתכל עליך על ההליכה שלך על הדרך שבה אתה משהה את הדיבור לפני שאתה אומר משהו, אני אומר לעצמי גי אין לך סיכוי. מבין ? אני לא הייתי מצליח בחיים לזכור את מה שהיה כתוב בכרזה באיזה מקום על אש בשדות והציפורניים. אבא שלי, מאז שאני זוכר את עצמי היה אומר לי גיגי אל תהיה לי פניקר. הייתי עונה לו בכעס מי פניקר בכלל, מי פניקר. כשאני יוצא עם בחורה, אני אומר לעצמי שאני מוליך אותה שולל. מה היא בכלל מוצאת בי. או כשאני בלי גופיה יש לי הרגשה שאני כזה גלותי אם אתה מבין. לא מרוצה מהגוף שלי ואתה בטח מבין למה אני מתכוון".
"שאתה קטן".
גי התבונן לצדדים ולאחור לבדוק שאיש לא שמע את סודו.
"על זה אתה חושב כל הזמן ? מה אני אגיד לך, אתה באמת פסיכי".
"זה לא העניין של בסדר או לא בסדר. זה של דעות של בני אדם. שאני לא יכול להגיד לעצמי אחרת".
נשר נפלא חג מעלינו באמצע השמים. הצבעתי על הנשר. גי אמר לחיילים 'מנשרים קלו מאריות גברו'. אחד החיילים גיהק וכולם צחקו. גי חיכה לתמיכתי. אמרתי להם שהנשר שומר עלינו. חייל אחד טען שזה בכלל בז.
בצהריים התכנסנו לחניון יום בחצר בית המכס העליון, בצל מבנה דו קומתי פעור חלונות שהמלחמה עברה דרכו. מסביב זבילים וארגזי תחמושת ריקים. עקבות יחידה מבוהלת שחנתה לפנינו והסתלקה. כל הרמה מלאה בבתים וחושות כאלה שהצבא עבר בהם, הטביע בהם את טביעת אצבעותיו הגסות, הנמהרות, והסתלק למקום אחר למהר גם ממנו. פתחנו חמישיות, אכלנו, הרמנו רגליים, התארגנו.
"תגיד, איך הכרת את ני ?"
"התחילה אתי".
"איך איך. ספר" דירבן.
"היא ראתה אותי מודד בגדים ב'אתא' והתחילה לדבר. אמרה שאני מוצא חן בעיניה או משהו כזה".
"אני לא מאמין, ככה ישר ב'אתא' ".
"וכשנכנסתי לתא המדידה גיליתי שאני לא לבד".
"די, די לא רוצה לשמוע יותר", קם זעוף. "לא יכול להיות. אתה לא תעשה לי את זה". והלך.
כעבור כמה דקות שב נחוש. "אתה אף פעם לא אומר שום דבר אישי, נעשית מרוחק. הפנטסיה הזאת שלך ב'אתא' שייכת רק לדמיון, אבל קיבינימאט מו, איפה אתה, החיים שלך".
משכתי את גי בחולצתו, קירבתי בדרמטיות מכוונת את פניו אל פני. "שמע. פה, אם לא הפנטסיות של כולנו, מזמן היינו נגמרים. מי בכלל קבע שהפנטסיות נחותות מהמציאות. השאלה אם אירוע מסוים היה או לא היה היא בעיני משנית לשאלה אם הוא טוב או רע". הרפיתי מחולצתו. גי נותר קפוא באותה נטיית גוף, נתן לדברים לחלחל פנימה. כאילו שאם יזוז משהו ישתבש ויאבד. הרגשתי רע קמתי והסתובבתי. המלים שלי נשמעו לי כל כך מרוחות וסתמיות, השארתי אותן רובצות כך בינינו. משהו חייב היה למלא את הבור שנפער.
מאחור דיווחו חיילים על זחל"מ סורי דפוק שבתוכו יושבת גופה וסיגריה בידה. הסיגריה הפכה להיות העניין. הורדתי הוראה שאף אחד לא יתקרב יותר לסורי. אלי אמר לי שהוא מארגן מסדר יציאה, רצה לגמור ולחזור צ'יק צ'אק הביתה לקוניטרה. "הביתה לקוניטרה שיט". לקחתי עוד כמה דקות של מנוחה, החיילים היו זקוקים לדיבורים ולצחקוקים. אלי החליט לא להמתין לי ויצא עם הכיתה שלו. ניקינו את השטח קברנו את שרידי החמישיה. צריך להקפיד על הדברים האלה. גי אמר שמשרידי חמישיה אחת האויב יכול ללמוד עלינו הרבה.
"אוי גי גי היית ילד ונשארת ילד".
"אין לך חוש הומור. אתה מקלקל לי מרוע לב".
"מוכן לחשוב על זה".
גי בעט באבן והשתחל תוך סיבוב גופו הגמיש לתוך החגור. התארגנו למסדר יציאה. אחרון המחרבנים מאחורי הזחל"מ הסורי חזר. נתתי פקודת יציאה קצרה וחילקתי את הכיתה לחוליות. מיניתי מפקדי חוליות חדשים. בדקנו מים במימיות, ציודים ונשקים. כולם בהכנס ונצור, אני בדרוך ונצור. איך שהובלתי את הכיתה לפריסה מחוץ לחומת בית המכס העליון, השמים והארץ נהדפו בלהבה מתכתית שחצתה מקצה לקצה. ברק היכה. עיוורון מחק את הנוף והלם בכוח בכל הגוף. הפצצה הכי גדולה בעולם נבקעה בבטן האדמה, פילחה את האוויר, פגעה בשמים וחזרה ארצה בכוח אדיר ומכלה. הירושימה ברמה הסורית. גשם נורא של אבני בזלת נפל מהשמים. סדום ועמורה. עננת עשן נמוכה מחניקה וצורבת הטילה צל, אימה חדרה ללבנו נוכח הקדרות שירדה באמצע היום על הארץ השחורה. צעקתי לחבוש קסדות ולתפוס עמדות. האבנים היכו בקסדות ובגופנו. על אותה תלולית שעליה שכבתי הבחנתי בסי, בצווארו התחיל לרקוד טיק נפלא. העולם חרב ואני התמגנטתי אל עורפו המתכווץ המעוות את פניו, שמשך את סנטרו לכיוון אזנו השמאלית. אבן נחתה על קסדתו והסיטה אותה על פניו, הטיק הפליא בקרטועים שהתגברו מחמת הבהלה. החיילים חלקם היו מחוץ לחומת בית המכס בעמדות וחלקם בתוך החצר. גשם האבנים חדל. דממה צפופה נפלה מסביב. גי אפור, התבונן בי ושאל מה זה. שכבנו ניסינו לצפות כדי להבין.
מבעד לעשן הסתמנו מדורות קטנות פזורות פה ושם. שקט גיהנומי. קראתי לאלי. השארתי חיפוי ויצאתי עם גי ועוד שני חיילים לסריקה. האדמה היתה צפודה ועשנה. ריח אבק שריפה זרחני צרב, שברי ענפים עטופים באבק חום אפרפר קמחי. תמ"ק עוזי שרוף ומכופף, גי אמר לי שזה נשאר מהקרבות – ניסיון לדחוק את הידיעה המרה. האדמה בלעה באש ואבנים שחורות את כולם. ריסקה וטחנה. לא נשאר אף אחד. המדורות הרעות רמצו ולחשו כנחשים בוערים את הבשורה הנוראה. שוב קראנו להם לאלי ולניסים החובש ולחיילים ואף אחד לא ענה. נזכרתי שגם ג'מיל איתם וקראנו גם לא והוא לא ענה. ואף אחד לא יענה כי כולם מתו ליד בית המכס העליון. המשכנו לקרוא להם כמו שרופא ממשיך להנשים למרות שבתוך תוכו הוא יודע שאפסו הסיכויים. אבל הוא אינו מרפה, ובמסירות מנשים ומעסה ולוחץ ומטלטל את הגופה בנזע חשמלי. כך, הנשמנו את השמות שלהם לחלל האוויר העשן שוב ושוב ושוב. נשארנו שם עד שבאו מהחטיבה והרבנות לאסוף כל הלילה. בא גם אוטובוס ולקח אותנו.
במעבר בין הספסלים היו מגולגלים שטיחים שהנהג בזז. קו אמר לנהג שיש במלחמה כאלה שהולכים וכאלה שעושים עסקים. לא שמעתי מה הנהג אמר, אבל צריך היה לבלום את קו שהתכוון להכות בו. בה חזר אל "עודך זוכרת לילות ירח מול גלי הזהב על שפת כנרת טיילנו שנינו יחדיו". קו התנפל בכעס על בה. "שום כוח בעולם לא יפסיק את העודך זוכרת המטומטמת שלך". בה נאטם. אחרי חמש דקות נסיעה נשמעה קריאה: "שריפה שריפה". השטיחים החלו לעלות באש. בקושי נחלצנו מהאוטובוס והעשן שמילא אותו. נשכבנו בתעלה לצד הדרך וחיכינו שהנהג וחברו יכבו את האש. גי אמר: "הלילה כולנו נמות כי המוות רודף אותנו עד שישיג". במקום לעזור לי לשמור על החיילים, ריפה את ידיהם עם הדיבורים שלו. גי היה באמת ילד שאמר כמעט הכל בקול רם. לעיתים, גם אני רציתי להרשות לעצמי לסתור בהיסח ילדי את דברי, הסתפקתי בהעמדת פנים.
בקוניטרה במאהל, המוות קיבל צורה של חמישה אוהלי סיירים ריקים. גי ביקש לישון באוהל שלי. שאלתי אותו אם הוא פוחד. אמר שמאוד, שהוא לא יכול להירגע. שאל אותי אם ראיתי, כמו שמספרים את כל חיי עוברים כמו סרט לפני העיניים. סיפרתי לו שראיתי רק את הטיק משחק בעורף של סי. שאל אותי איך אני. אמרתי לו שאני חושב מה לעשות עם החיילים שנראים לי די אבודים. גי אמר שהתכוון לשאול אותי אם גם אני מפוחד. אמרתי לו שאני בעיקר נסער. גי שאל מאיפה יש לי את הכוח להמשיך לתפקד ולהקפיד על כל הפרטים הקטנים עם החיילים. שיקרתי אותו שוב ואמרתי שזאת שעת המבחן האמיתית של מם כף – היכולת לגייס את כל הכוח שבו כדי להשרות אווירת בטחון וסדר. ציטטתי את אריק שרון שאמר שככל שהמצב בשדה הקרב קשה יותר, בחמ"ל מדברים יותר בשקט. גי אמר שהשילוב הזה אצלי בין חיילות טובה ואהבת הצבא לבין תבוסתנות פוליטית לא מובן לו. בכלל קשה לו להבין מה קומוניסטים עושים בצה"ל. לא היה לי כוח להגיב על קומוניסטים, והאמת שזה לא הרגיז אותי, מה שהיה חשוב זה שדיברנו ודיברנו ובסוף נרדמנו.
פורסם ב"הארץ", תרבות וספרות 11.5.1997
